לחוקרי המקרא יש גישה משלהם אל התנ"ך. למשל, אם ניקח את השאלה המהווה נושא ראשי בדיון בזה, אנו והם נציג אותה בשתי צורות שונות. אנו נשאל:
א. מה אומר לנו המקרא לגבי העונש ואפשרות מחילת או דחית העונש?
והם ישאלו:
ב. מה הדעות שניתן לזהות מבחינה היסטורית בהתפתחות ההיסטורית שבתנ"ך?
בהתחשב במיגבלה כבדה זו, ניתן למצוא דברים מעניינים ומאלפים, שמהווים לכל הפחות קוטב התייחסות ומקור לתובנה, גם בכתביהם של חוקרי מקרא. הסיכום הבא מבוסס על דבריו של יוחנן מופס, פרופסור למקרא בבית המדרש לרבנים בארה"ב, בספרו "אהבה ושמחה". (פרטים על הספר אפשר למצוא ב"מדף הספרים של הפורום").
במקום לנסות למפות את קוי ההתפתחות ההיסטורית של התפיסות השונות של העונש ומחילתו, מציע מופס סכמה. שלושה דגמים של חשיבה. יש כאן דירוג, אבל אין כאן מחוייבות כלשהי לגבי השאלה מתי הובע כל רעיון לראשונה. כלשונו של מופס: "בדרך סכמטית נוכל לתאר את תולדות התחושה המוסרית הישראלית בעניני שכר ועונש בשלושה שלבים. יש לשים לב כי הסכמה אינה מתיימרת להיות יותר מסכמה. יש אומרים שהדירוג ההיסטורי הולם את המציאות (כלומר, זו התפתחות מדור לדור) ויש אומרים שאינו בא אלא לסבר את האוזן בלבד" (עמ' 15).
ובכן, מה הן שלוש הגישות אל החטא ועונשו?
א. התפיסה האובייקטיבית של החטא. כפי שמאפיין מופס, ניתן להשוות בין החטא לבין מחלה. לסרטן אין מרפא אלא באש, או באיזמל. החטא "גורר את חוב העונש, אשר גבה ייגבה" (שם). גם תשובה ומעשים טובים אינם יכולים להועיל כאן. אפילו לא זכות אבות, שבה ניתקל לקמן.
דוגמא לדבר, שמופס אינו מביא: לארץ לא יכופר אלא בשפיכת דמו של הרוצח. אין אפשרות אחרת.
ג. התפיסה הסובייקטיבית של החטא. גם בתפיסה זו, החטא הוא מחלה, אבל מחלת נפש. ויש לה תרופה קלה, ברפואתו של החוטא, כלומר על ידי תשובה. "התשובה היא תהליך פנימי נפשי, מעין ריפוי פסיכיאטרי", כותב מופס (שם).
דוגמא של מופס, הפעם: בעיניו יראה, באזניו ישמע, בלבבו יבין, ושב ורפא לו – פרפרזה על ישעיהו ו 10.
תפיסה זו אינה שוללת את הצורך באיזמל ובאש, אך הם הופכים כאן לדרכי התעוררות. וברגע שיש התעוררות, אין בהם עוד צורך. לכל חטא יש תשובה, יש תקנה ללא עונש.
בוודאי שמתם לב כי דילגתי מא' לג'. בזה הלכתי בעקבות מופס, שמציג גם דרך אמצעית בין שתיהן. השלב האמצעי, לדעתו, מהווה אמצעי בינים בין א' לג', בין מידת הדין למידת הרחמים. מידת הדין תובעת עונש, שהרי החטא הינו חוב אובייקטיבי. מידת הרחמים מבקשת ללמד עליו זכות, שכן "החוטא עשה תשובה, ראה זכות אבות וסלח לו" (שם). הפתרון – המדהים – הוא שהעונש בוא יבוא, כי אי אפשר בלעדיו, אך לא על החוטא אלא על זרעו.
זה נשמע מפתיע ובלתי אפשרי, אבל יש לכך דוגמאות רבות בתנ"ך. אחאב עושה תשובה לאחר התוכחה של אליהו, וה' אומר לנביא: "הראית כי נכנע אחאב מלפני? יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו" (מלכים א' כא 27–29).
ועוד דוגמא: חולדה הנביאה מבטיחה ליאשיהו: "יען רך לבבך ותיכנע מפני ה'... לכן הנני אוספך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה" (מלכים ב' כב 16–20).
ועוד דוגמא. חזקיהו נכשל, והראה את אוצרות בית ה' לנציגי מלך בבל. ועל זה אמר לו הנביא כי אוצרות אלו יילקחו לבבל, וצאצאיו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. יהיה עונש, אבל לא לו אישית, אלא בימי בניו ועליהם.
ניתן להתווכח עם מופס (למעשה, שיטה פרשנית זו כבר קדמה לו, והיא נמצאת, כפי שהוא מגלה, אצל שרה יפת בפירושה לדברי הימים). ניתן לערער על הכוונה בדוגמאות שהוא מביא, ויש דוגמאות נוספות שלא הבאתי כאן. וכדאי לדון בהן כדי לראות אם הוא צודק.
אבל יש לו דוגמא נוספת, ובה הוא מחדש "פשט" מעניין בלשון החומש.
משה משבח את ה' ואומר:
"ה' ה', א–ל רחום וחנון... נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים".
מה פירוש הביטוי "נקה לא ינקה"? בלשון התפילה, אנו מנתקים את הפסוק לשני חלקים. מופס מציע "פשט" במשמעותו המקורית.
ראו את ההנגדה.
א. נוצר חסד לאלפים. אלפים מלשון צאצאים. זכות האב עומדת לבנים.
ב. נקה לא ינקה. ה' אינו מבטל את החטא, אבל הוא מאפשר לחוטא להימלט, זמנית, מעונש. כיצד? פוקד=דוחה את העוון של האבות על הבנים. הם, הבנים, בני הבנים, השילשים והריבעים, הם ישלמו את המחיר.
תאמרו מה שתאמרו, זה רעיון מעניין שנראה הולם את לשון הפסוק.
הבעיה הגדולה ביותר עם התפיסה הזו היא שלא ברור איזה רווח הוא זה. מי הוא האדם שיסכים שהרעה לא תבוא בימיו אלא בימי בנו? האם בני האדם בימי המקרא היו כה שונים מזמננו, עד שראו חסד של הא' בכך שעונש לא יפול עליהם אלא על צאצאיהם?
ניתן לעדן את התפיסה, כך שהיא מתקבלת יותר על הדעת. אם נניח שגם לצאצאים תהיה זכות לבקש את דחית העונש, שהרי זכות תולה ומעכבת, ברור יותר מדוע יש רווח נקי בדחיית העונש. גזירה עבידה דבטלה (=גזירה מטבעה שהיא יכולה להתבטל).
אבל זו כבר תוספת שלי, ואין אלו דברי מופס.
*
אישית, אני סבור שמופס הצביע כאן על שני כיוונים יסודיים בחשיבה האנושית, שאכן באים לידי ביטוי בתנ"ך, והם ממשיכים להשפיע לדורות. תפיסת החטא והתשובה כמחיקת העוון, ותפיסת החטא כמציאות אובייקטיבית שמחייבת כפרה, ואין כפרה אלא בעונש כואב, אלא שניתן לנסות להחליפו ולהמירו ולעדנו.
את התפיסה הראשונה אפשר למצוא אצל הרמב"ם והמאירי.
המאירי כותב, בספר התשובה, כי ארבעה חילוקי כפרה (ארבעה רמות של עונש המקבילות לרמות החטא) אינם חלים אלא על מי שעושה תשובה מיראה. כלומר, מי שמתחרט על מעשיו הרעים, אינו יכול תמיד להימלט מחטא. לפי הגמרא, אם נכשל בחטא כבד, כגון חילול ה', אין די בייסורים אלא תשובה וייסורים תולים ורק במותו מתכפר לו. וכן פסק הרמב"ם.
את הדין החמור הזה מסייג המאירי באמרו כי זה נכון רק לגבי מי שלא זכה לתשובה מעולה. אבל מי שזכה לתשובה מעולה, תשובה מאהבה, שוב אינו זקוק לכך.
התפיסה האובייקטיבית של החטא קיימת ברקע, אך ניתן להתנתק ממנה. שימו לב כי כאן שתי התפיסות, האובייקטיבית והסובייקטיבית, שוב אינן תפיסות מתנגדות אלא רמות שונות בחיי הנפש של האדם.
לא הכל מסכימים עם המאירי. הזוהר מציג, כמובן מאליו, את התפיסה של העונש כרודף אחרי האדם. הצדיק העליון, כמו רבי שמעון בר יוחאי של הזוהר, מסוגל כמובן מאליו לראות את העונש האובייקטיבי רודף אחרי האדם ולפעמים להציל אותו – כיוון חדש בתפיסה האובייקטיבית של החטא והעונש.
סיפור נאה על בסיס תפיסה זו קראתי בשכבר הימים בספר שאמור להיות ביוגרפיה של הרבי מזוויהל, צדיק ירושלמי שנפטר לפני שנים רבות. אדם אחד בא אליו וסיפר כי לבנו מחלה ממארת. הצדיק חשב ואמר לו שאינו יכול לבטל את המחלה, אבל, הוסיף, "מדוע לא תמכור את מה שיש לבן שלך – לגוי?".
בעקבות התפיסה הקבלית, הרבי מזוויהל הניח שהעונש הוא אובייקטיבי, אינו ניתן לביטול מוחלט, אבל לצדיק – יסוד עולם כפשוטו על פי הקבלה – יש כוח לבטלו. ואם הצדיק, כגון הוא עצמו, אינו יכול לעשות זאת, עדיין ניתן להחליף את היעד, ולכוון את העונש כלפי מישהו אחר, גם אם אותו מישהו יקנה את העונש בשוגג ובהטעיה.
*
האם תפיסה זו של העברת העונש לאחר אינה מוצאת חן בעיניכם? אם כן, אפשר שיש לכם אינטואיציה בריאה מאד. תפיסה זו, מעיר מופס, עומדת ביסוד האמונה הנוצרית.
וזה מה שיש לו לומר (עמ' 37):
"התורה של העברת העונש וגלגולו לאחר מהווה יסוד ושורש של האמונה הנוצרית. מקורה של תורה זו הוא יהודי מובהק. אך אצלנו אין היא יסוד היסודות ועמוד החכמות, אלא רעיון משני, ועם זאת כשר לגמרי... ואין צורך להכחישה בחינת נטע זר. ראיה לכשרותו של רעיון העברת העונש מצויה... במדרש... על עשרת הרוגי מלכות.
"לאור תורת גלגול העונש... נוכל לתאר את המיתוס הנוצרי בסוגית העברת החטא בצורה של מדרש:
"מידת הדין עמדה לפני כסא כבודו של הקב"ה ואמרה: ריבון העולמים! המין האנושי המטונף בחטא חייב כליה הוא! מייד פתחה מידת הרחמים בתפילה: בניך, בחוניך הם, איך תכלה בבת עינך? אמר הקב"ה: מידת הדין טענתה עמה ומידת הרחמים טענתה עמה. המאזנים מעויינים. אבל נכמרו רחמי על בני. לא אוכל לכלותם. אך החטא צריך גוביינא. יהיה אם כן בני בכורי כפרתכם!".
"כאן לפנינו אחד משורשי המיתוס על מות קדושים של יש"ו, המשתית את הנצרות".
(ואי אפשר שלא להביא את הרעיון המקביל, שמופיע למרבה הצער גם בגמרא, כי מיתת צדיקים מכפרת...).
*
אוסיף מעט משלי. אני מסכים עם מופס כי קיימות שתי גישות, שתי תפיסות של החטא והעונש. האובייקטיבית והסובייקטיבית. אבל אני סבור שהן נובעות מן הטבע האנושי. החשיבה האנושית הפרימטיבית (=הראשונית) היא לתפוס את החטא באופן אובייקטיבי. כך חושב הילד הקטן, והילד הקטן תמיד נותר בתוכנו. יש כאלו, גם חכמים מחוכמים, שמעולם לא התבגרו מעבר לשלב הזה. ויש כאלו שפיתחו תפיסה מעודנת יותר, בוגרת יותר, מוסרית יותר. הם מבינים שהם מסוגלים לסלוח למי שחטא להם. אז הקב"ה – על אחת כמה וכמה שיסלח למי שחזר בתשובה מכל הלב. לפי גישה זו, אין מקום לתפיסה האובייקטיבית, ואין צורך בכפרה של מי שיקריב את עצמו תמורת החוטא, או בגילגול העונש על ראשו של מישהו אחר.
אני במפורש טוען כאן לדירוג של שתי הגישות. מי שמחזיק בגישה השניה, מסתכל מלמעלה למטה לעבר מי שמחזיק בגישה הראשונה, נד לו בראשו, ומאחל לו שיחכים יותר.
זה אינו מחייב שלא ניתן לבנות הצדקות שונות לגישה הראשונה. כמו כן, במישור החברתי אין אנו יכולים ליישם את הגישה השניה (והטעות של החברה המודרנית המערבית היא לנסות ליישם את הגישה הזו במקום שאי אפשר, בחינת המרחם על האכזרים...). אבל אנו מצפים ומייחלים ליום שבו תימלא הארץ דעה את ה', והכל ידעו ויבינו כי אין דבר העומד בפני התשובה, והחטא אינו אלא ענין סובייקטיבי, הנמחק בידי תשובה מאהבה.
