מיימוני
החכמה נרכשת בתהליך דיסקורסיבי. כלומר, בליקוט של פירור אחר פירור, שלב אחרי שלב, תוך בחינה והשוואה וכל אותם שלבים שמוכרים לנו מצורות הלימוד השונות, בתורה ובמדע. כמובן, לכל ענף במדע יש מתודולוגיה משלו, והמונח "חכמה" מתייחס גם לחכמה היומיומית של האדם, ללא ידע מדעי. אבל העיקר הוא הרכישה ההדרגתית תוך בנית כללים מתוך הפרטים על דרך ההשערה והבירור.
הנבואה היא תהליך ניסי. כלומר, מקור הידע הוא חיצוני, לא אמפירי. הוא מגיע, אם נשתמש במונח שטעון בירור, "משמים".
מה שפחות ידוע - ומה שראוי מאד להציג ולגלות - הוא שהנבואה איננה בהכרח כל כולה מתנת שמים. יש חלק שמגיע באופן לא טבעי, אך כדי שהוא ייקלט בנפש, הוא עובר עיבוד. והעיבוד הזה תלוי באישיותו של האדם, של הנביא.
הדברים הבאים על הסבר הנבואה הם דברי הרמב"ם. כלומר, יש גם שיטות מחשבה אחרות. לכן יש לזכור שבעולם המחשבה היהודי התפיסה שאני מציג אינה ייחודית. אבל היא נראית לי האמת.
הרמב"ם מנתח את נבואת ירמיהו. ה' התגלה אליו והראה לו מקל שקד. ירמיהו מספר על חווית ההתגלות שלו. ה' שאלו: מה אתה רואה ירמיהו, והוא ענה: מקל שקד. ואז ה' אמר לו שהיטיב לראות. והמראה הזה בא ללמד אותו את הרעיון, את המסר של ההתגלות כולה. השם "שקד" הוא לשון "שקידה". "כי שוקד אני על דברי לעשותו".
יש כאן מסקנה מדהימה שנובעת מכל סיפור ההתגלות. המראה של מקל שקד נועד למטרה אחת בלבד. כדי להצביע על משהו שהוא למעשה חיצוני לכל המראה. שמו של החפץ שנראה בעיני רוחו של ירמיהו. כל השאר היה בעצם לא רלוונטי.
מדוע אם כן הופיע המסר בצורת מקל שקד ולא בצורה אחרת? התשובה נעוצה כנראה באישיותו של ירמיהו, שאינה מוכרת לנו.
נמצאנו למדים כי :
א. רוב התוכן שנראה בנבואה הוא אי-רלוונטי למסר שלה. המסר עשוי להסתתר בקשר חיצוני כלשהו. למשל, שמו של חפץ שנראה בנבואה.
ב. המסר האמיתי מולבש בתוך מסגרת שנובעת מאישיותו של הנביא.
(אני מודה כי הדוגמא שהבאתי אינה מוכיחה את הדברים אלא רק מדגימה אותם, אך איני יכול להאריך יותר מדי בדוגמאות נוספות כרגע).
כפי שיתברר, עצם הפרשנות של המסר הנבואי יכולה להעלם מן הנביא. ישעיהו (נדמה לי) אומר על אחת מנבואותיו כי אחרי שנים ארע אירוע היסטורי שנראה לו כי זו היתה הכוונה של הנבואה שלו.
נמצאנו למדים :
א. פירוש המסר אינו מהווה חלק מן המסר עצמו. הנבואה עדיין טעונה יישום למציאות.
ב. גם הנביא עצמו נזקק להתבוננות במציאות ובחכמתו כדי לפרש מה כוונת המסר שהגיע אליו.
בדומה לכך הגמרא מנסה להציע חישובים שונים לשבעים השנים שהבטיח ירמיהו שיחלפו בין בית ראשון לשני. כפי שנראה מן הגמרא, היו כמה חישובים אפשריים, ורק אחד מהם התאמת לבסוף.
המסקנות העולות מדברינו הן חריפות הרבה יותר מכפי שנראה תחילה. למשל, ניתן להשוות בין נבואת דניאל לנבואות אחרות. גילויי המלאכים והסיפורים המרגשים שלו אינם נתפסים, לפי שיטת מחשבה זו, בתור גילוי על עולם האלקות העליון, אלא קישוט לפי אמונותיו ואישיותו של דניאל שבתוכו מסתתר המסר. שאר הסיפור על המלאכים, תפקידיהם ושמותיהם אינו ידע אמיתי על המתרחש בשמים, אלא לבוש חיצוני, משל שבתוכו יש נמשל, ותו לא.
העובדה שבמשך הדורות התייחסו לנבואה זו ובנו על פיה תיאוריות (אם ניתן להשתמש במילה זו) לגבי סדר הדברים בשמים ותפקידי המלאכים היא פשוט גילגול של רעיון שלא הובן נכון.
כן, זו מסקנה חריפה ביותר, אך נראה לי שהיא נובעת היישר מדברי הרמב"ם.
למעשה, גם השוואה בין נבואת יחזקאל לישעיהו צריכה להוביל למסקנה כי בנבואת יחזקאל יש קישוטים רבים שפורטו שלא לצורך. מראה המרכבה שלו אינו בא ללמד על מה שקורה בשמים, אלא היה הכנה למסר האמיתי הנבואי. כמובן, כמו אצל דניאל, מראה זה תרם להתפתחות מערכת אמונות על "מעשה מרכבה", אבל, כפי שאמרו חז"ל, יחזקאל לא היה צריך לכתוב כלל את הדברים, אלא שבהשוואה לישעיהו הוא היה "ככפרי שמגיע לעיר", ומספר כל דבר שהרשים אותו (אני מודה: זו הפרשנות שלי, בעקבות הרמב"ם, לכלל שאמרו חז"ל ויש - בהחלט יש - כיווני פרשנות אחרים).
אני מקדים את הביקורת. דברי עלולים לזעזע לפחות בשתי נקודות:
א. מתברר כי המראות הנבואיים המפליאים שמתוארים בספרי הנבואה הם אי-רלוונטיים, ואין שום צורך לעסוק בהם, כי הם משקפים את אישיותו ואמונתו של הנביא, ולא מציאות עליונה כלשהי.
ב. יש בגישה זו התנשאות, כפי שמכנים זאת היום, של נסיון לבאר תופעה שנעלמת מאיתנו באמצעים שהינם, בבסיסם, פסיכולוגיים.
בין נבואה לחכמה
עם חתימת הנבואה, עדיין הוסיפו להשתמש במנגנון ידיעה שנקרא "רוח הקודש". כמו הנבואה, גם זו שיטת ידיעה שמקורה הוא לא טבעי, או על-טבעי.
היחס בין שתי שיטות הידיעה, החכמה הדיסקורסיבית ורוח הקודש, מתבאר יפה מאד מסוגיה מעניינת במסכת מגילה.
נושא הסוגיה הוא: האם מגילת אסתר נכתבה "ברוח הקודש", וכיצד אפשר לדעת זאת.
הנפקא-מינא (המסקנה היוצאת) מן השאלה אם המגילה נכתבה או לא נכתבה על פי גילוי משמים או על פי חכמה אנושית הוא בנקודה משמעותית: האם המגילה ניתנה "להידרש", כלומר שניתן לגזור ממנה מידע הלכתי מחייב שאינו כתוב בה במפורש.
הגמרא מנסה להוכיח את העובדה שהמגילה נכתבה ברוח הקודש על ידי הציטוט הבא מתוכה.
בתוך המגילה, שאיני טורח להביא כאן את סיפורה (כיון שהיא חביבה, ודאי היא מוכרת לכל), קיים קטע שמתאר את בואו של השר הרשע, המן, אל המלך אחשוורוש. המן רגיל למעמדו הבכיר, ואינו יודע שהחל המהפך שיביא לעלייתו של השר היהודי, מרדכי.
המלך שואל את המן כיצד יש לנהוג כבוד ב"מי שהמלך חפץ ביקרו". המן, שאינו יודע שהכוונה למרדכי, עושה חשבון כי ודאי מדובר בו עצמו, ומציע טכס, שאותו יעשה בעצמו למרדכי. זו אירוניה נאה, שמבשרת על מהפך הכוחות בין השנים, ובין טוב ורע בכלל.
הנקודה החשובה היא בתיאור מחשבתו של המן ברגע שאחשוורוש מפנה אליו את השאלה. על זה כותב מחבר המגילה:
"ויאמר המן בליבו: למי יחפוץ המלך לעשות יקר וכבוד יותר ממני" (מצוטט מהזיכרון. מקווה שזה מדוייק).
מעתה, מתבקשת השאלה, שאותה מציגה הגמרא. מהיכן יכול היה מחבר המגילה לדעת מה חשב אדם בתוך ליבו, אם לא בגילוי משמים.
סימן, אם כן, שמחבר המגילה נחן ברוח הקודש, והמגילה כולה נכתבה ברוח הקודש.
(כאן היה יכול קורא מודרני לשאול: אולי זו סתם המצאה ספרותית יפה, ומי אומר שהדברים באמת היו מבחינה היסטורית כפי שתוארו. אך שאלות אלו אינן קיימות בתודעתם של האמוראים. הם ייחסו הערכה יתרה למגילה, ששוללת כתיבה מהסוג המודרני, שבו באמת יימצאו תופעות כאלו. מה שנכתב אמור להיות מדוייק, באחריות. אחרת לא כותבים! זה כלל גדול בלימוד התורה שבכתב ושבעל פה).
זו הראיה, אך הגמרא חוזרת ודוחה אותה. (האם תרצו לנחש אותה? זה לא קשה...)
- ניסיתם? נתקדם.
הגמרא דוחה: מי אומר שזה כך. אולי הדברים נאמרו מתוך שיקול שכלי, מתוך ניתוח הגיוני, שהרי מסתבר שכך יחשוב המן בתוך ליבו!
לפי דרכנו למדנו
א. מה שמושג ברוח הקודש עשוי להיות ענין של חכמה והתבוננות שכלית בלבד.
ב. כאשר לשון מצוטטת בספר מספרי הנבואה, אין חייבים לומר שזו בדיוק היתה הלשון שבה נאמרו הדברים, כי המחבר שמר את רוח הדברים ולא את תוכנם מילה במילה.
חכמה מול נבואה – מול ניחוש מוצלח
כולם מכירים את התופעה הזו: מישהו, צדיק ותלמיד חכם, או להבדיל באבא או "מקובל", או סתם מהמפורסמים מסוג זה שבין אומות העולם, כגון מדיומים, אומר משהו, והנה, מתברר שזה נכון.
איך ניתן להבדיל בין מידע אמין, בחינת "אעמיד להם נביא כמוך" שהבטיח ה' למשה, לבין עצה של אדם חכם, שמתאמתת מפני שזכה לכוון למציאות מכוח תבונתו, לבין ניחוש מוצלח שהתאמת בדרך אקראי?
כל שלוש האפשרויות קיימות במציאות. הדרך לבחור ביניהן היא על פי קריטריונים חיצוניים,
לפעמים אנו סומכים על אישיותו של הדובר. (משה רבנו לא האמינו בו בגלל המופתים שעשה וכו'). אבל אישיות של אדם גדול אינה מעידה על חכמתו, אלא רק תוכן דבריו והנימוקים שהוא מציע.
וכך מבארת הגמרא (בבא בתרא יב/א-ב):
אמר רבי אבדימי דמן חיפה:
מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים
אטו (=האם) חכם לאו נביא הוא?
הכי קאמר (= זו הכוונה): אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה
אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה.
מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול (הנבואה נתלית בלב החכם)
אמר אביי תדע (שחכם מגיע בחכמתו למה שנביא מגיע בנבואתו)
דאמר גברא רבה מילת' (שאדם גדול, כלומר חכם, אמר רעיון)
ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי' (=ונאמר משם אדם גדול אחר כמוהו)
נמצא, ששניהם כיוונו לדבר אחד, והרי זו מעלת החכמה, שמשיגים זה את רעיונותיו של זה בלי להכיר זה את זה, כי בחכמה כולם שוים.
הגמרא מקבלת את העיקרון, אך דוחה את הראיה.
אמר רבא: ומאי קושיא (=האם זה קושי?)
ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו (=ואולי שניהם מאותו סוג של בני אדם)?
זה ששניים אמרו אותו דבר, אינו מחייב שהשני, בן הדור המאוחר, הוא בדרגת חכמתו של הראשון. שהרי יתכן ששניהם בעלי אותה צורת הסתכלות על העולם, ואין כאן חכמה כלל..
ומביא רבא המחשה חדשה לחכמה:
אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרה משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה (=שאמר אדם גדול דבר, ונודע שאף ר' עקיבא הגדול אמר כמוהו).
אך רב אשי דוחה את הראיה, שהרי יתכן שאדם יהיה דומה בחלק מסגולותיו לרבי עקיבא, ועדיין אין הוא בדרגתו כלל
אמר רב אשי ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא (=ומה הפלא, שמא לאותו נושא בלבד הוא בעל תכונות דומות לרבי עקיבא)?
ורב אשי מציע הוכחה אחרת לכוחה של חכמה
אלא אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה (=שאמר אדם חשוב דבר, ומתברר שזו הלכה למשה מסיני)
זו היתה אמורה להיות ראיה ניצחת, שהרי איך אדם יכול, מכוח סגולותיו, לכוון לדבר שניתן למשה בסיני מפי הגבורה? ודאי רק בכוח חכמתו.
ולפי דרכנו למדנו שהחכמה הגדולה מכוונת לכוונת התורה, ונמצא שהתורה והחכמה בשיאה, זהות הן!
אבל עדיין אין זו ראיה, והגמרא מקשה על רב אשי:
ודלמא כסומא בארובה (=ואולי אמר את הדברים כסומא בארובה. הסומא הוא עוור, והארובה חשוכה, אך לפעמים מנחשים וקולעים בול בלי לדעת שכיוונו לאמת).
וזה יתכן, יש לזכור, גם באדם גדול, אדם חשוב, אדם המפורסם בתורתו ובחכמתו. אם הוא קולע לאמת, אפילו להלכה למשה מסיני, אפשר שהוא רק ניחש ניחוש מוצלח.
והגמרא מבארת את דברי רב אשי, מדוע הוא סבור שיש בכך ראיה לחכמה
ולאו טעם יהיב? (=והרי אמר טעם לדבריו).
כלומר, כיון שהאדם הידוע בחכמתו נימק את אמירתו, רואים אנו שלא היה זה ניחוש כסומא בארובה, אלא שיקול דעת שכלי. אז אפשר להסיק שאם כיוון לאמת, להלכה למשה מסיני, יש לו באמת חכמה רבה, חכמה שיכולה להגיע באופן דיסקורסיבי לגילויים שהנביאים מקבלים באופן על טבעי.
לפי דרכנו למדנו שיש שלושה סוגים של אמירות, שגם אם לכולן יש תוכן אמיתי, היחס בין האמירה לבין מי שאמר אותה אינו תמיד מעיד על דרגה גבוהה והשגות.
א. נביא. הנביא אומר דברים אמיתיים, מפני שזכה לגילוי משמים (אך כמו שהתבאר, צריך לדעת לפרשם, ולדעת איזה חלק מהם הוא המסר, ואיזה קישוט בעלמא).
ב. חכם. החכם מכוון לאמת, אך כדי שנסיק שהוא אמר את הדברים מחכמתו, אנו זקוקים לשמוע מה היה הטעם שלו למסקנה זו. ללא טעם, אין כאן הוכחה לחכמה!
ג. ניחוש מוצלח שקלע בול לאמת. בלשון הגמרא: כסומא בארובה. זה שהדברים התאמתו אינו מעיד שבעליהם נחן בחכמה, או ב"רוח הקודש". זה יכול להיות סתם ניחוש מוצלח.
והנה סיפור לדוגמא, אחד מני רבים עד אינספור, לניחוש של סומא בארובה:
אחד מהמפורסמים שבין הקוסמים - כוונתי לבעלי מקצוע של עשיית להטים וכיוצא בזה - היה הודיני. היה זה יהודי שבחר לו קריירה של קוסם, ובמיוחד התמחה בלהטוטי בריחה. מכבלים, מאזיקים, מחדרים נעולים.
בראשית הקריירה שלו, כאשר הוא ואשתו לא הצליחו למצוא פרנסה, בחוסר ברירה החליט להתפרנס מהעמדת פנים כמדיום. אשתו היתה המדיום, והוא היה מפרש את דבריה, או מראה שהיא מחוללת תופעות "על טבעיות" (שנעשו כמובן באמצעות להטוטי מאחזי עינים, כדרך המקצוענים).
כדי להשיג מידע מראש, היה נוהג הודיני לקרוא בעיתונים המקומיים של העיר כדי לגלות מידע על המשפחות, והיה מציג את המידע כאילו אשתו חשפה אותו בכוחה כמדיום.
יש לציין לזכותם שהם מאסו בעבודה קלולקלת זו, אבל לא היתה להם פרנסה אחרת...
באחת הפעמים, נשאלה אשתו בידי צופה כלשהו, נדמה לי בקנדה, היכן נמצא אחיו, שנעלם לפני שנים.
השם נשמע לה מוכר, והיא אמרה מייד כתובת בארה"ב. היתה זו כתובת של בנין מגורים שהודיני ואשתו גרו בה בניו יורק. בדירה הסמוכה היה אדם בעל אותו שם משפחה.
השומע יצר קשר עם אמריקה, וגילה באותה דירה ממש את אחיו.
הודיני ואשתו היו מופתעים, נרעשים, לגלות שהאמירה הסתמית של האשה קלעה לאמת באופן מדהים.
איך קוראת לכך הגמרא?
כסומא בארובה.
איך קוראים לכך הבריות?
מידע מיסטי, "כוחות הטומאה", "רוח הקודש".
קישורים:
לדיון בפורום
