הפתיחות כשלעצמה, אינה שיטה מלאכותית, היא אינה חידושו של אדם או תנועה. האדם מטבעו אינו בנוי לקלוט ולהיסגר על תבנית חשיבה מסויימת. האדם מראשית חייו שואל למה כך ולא אחרת. פתיחות, משמעותו לא לחשוש מלהתמודד עם שאלות והשקפות שאיננו אמונים עליהם. פתיחות משמעה שמאפשרים לכל אחד להתפתח בדרך שבחר בין הדרכים שיש להם שייכות כללית ליושר, מוסר ותורה, או כל דרך שאינה חד משמעית נוגדת לאנושיות. הפתיחות היא טבעו של אדם ואנושות בריאה. ה"מחדשים" הם אלו אשר באו והחלו ל"אסור" את האדם בכבלי אטימות מחשבתית. אלו אשר החלו לחנך לאי הכרה בכל מה ששונה בסנטימטר מדרך החצר שהאדם שוייך לו, הם אלו אשר גדעו את האדם מארץ החיים. אותו אדם, אשר כבר בגיל צעיר הכל הוקבע והוכן לו לחשיבה, ובעיקר הוכן ותוחם מה נאסר בחשיבה, נתלש בגיל מוקדם מהחיים וסיכויו להתחבר אל חיים בריאים מתוך הכרה והבנה שואפים לאחוזים נמוכים ביותר.

התופעה של נשירות מדת ומוסר בציבורים פתוחים ידועה. זה גם מה שגרם לחרוץ דין כה חמור בציבורים הסוגרים את דלתות הלגיטימציה לאחרים והחשיבה הפתוחה. הציבור שסגר את דלתותיו ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, התבסס על נפילות של אלו שהיו יותר "פתוחים". האם אכן נכון הדבר? האם חינוך פתוח מחייב מכללו נשירה כה גבוהה?

לאור מחקר בנושא, ודיבור עם מחנכים מהציבור הדתי, מתברר שלא זאת הסיבה. הסיבה  הפוכה לגמרי. כלומר, הסיבה אינה נובעת מהפתיחות אלא מהסגירות שציבור זה, כציבורים אחרים, עדיין לוקה בו. הציבור הדתי לאומי, מאפשר לילד לבחור לאהוב, זמרים, כדורגל, מקצוע מסוים. המסר שמקבל התלמיד הוא ברור. אתה מסוגל לבחור את דרכך, אתה מספיק בוגר וחשיבתך לגיטימית, יש לך שכל ואתה יכול לבחור, ומן הראוי לכבד את הבחירות שבחרת בהם.
משעה שתלמיד מבין, ולנ"ל במידה גבוהה של צדק, שהוא זה אשר בוחר את דרכו מתוך שיקוליו שלו, הוא חי ורואה את עצמו כאחראי לגורלו, מתוך הבנתו ותחושותיו האינבידואליים.

והנה מגיע התלמיד אל נושאי היהדות. פתאום שם הכל משתנה. שבת למה? כי אלוקים אמר! למה להתפלל? מה זאת אומרת זה הלכה ואתה יהודי! מה התועלת שבלימוד תורה לעומת מדעים אחרים? התורה היא חכמה אחרת, חכמה אלוקית! תשובות כאלו אינם מדברים לא אל הלב ולא אל השכל. התלמיד אינו חש בשום אופן שקיבל נימוק משכנע. מתוך כך, השיקול העיקרי שלו אלו החברים, החברה שהוא מוקף בהם. משעה שהוא פותח את עיניו ובפרט במעבר לצבא ולמפגש עם ציבורים אחרים, האילוץ המרכזי של הדת אשר הוא אוחז בה בדרך אנשים מלומדה, מאבד מתוקפו.

נראה כי אין חולק שניתן להגדיר שהאלמנט של מצוות אנשים מלומדה ללא חיבור לתכנים ולמסרים שהמצוות טומנים בהם, היא מחלה כללית, שאין ציבור מסוים העדיף בו מהאחרים, עכ"פ לא בצורה ניכרת. נמצא כי הסגירות - חוסר החשיבה כלפי החיים, נשארת כלפי ההלכה וערכי התורה גם בחינוך הפתוח. כזה חינוך ודאי מועד לאחוזי כישלון גבוהים!

מה היה צריך להיות? אם ציבור בוחר בדרך הפתיחות, הדרך הראויה לאדם, עליה להציב את הערכה התורנית וערכי היהדות באור הבנה ותוך השרשת התחושות המוסריות הראויות. הבחור צריך להבין, ולהבין בדיוק איך השבת עושה אותו אדם שמתקרב יותר אל יושר ותכלית האדם. איך לימוד תורה מקרב אותו למעשים שהוא מכיר בנחיצותם ונכונותם.

לחינוך פתוח, יש צורך בענקי רוח, אשר המערך התורני ברור להם במירב האור שניתן, והם אלה אשר יהוו לחונכים לאלה אשר חפצים לחנך בדרך הפתיחות. לא ניתן לחנך בדרך פתוחה, דרך של הבנה, כאשר עיקר הנדרש מהבחור - שמירת תורה ומצוות, נוגד בעיקרו ויסודו את גישת ההבנה והבחירה מתוך הזדהות.