כשלונות? כן. כפי שהסביר ר' נחמן מברסלב, "שבע יפול צדיק וקם". ראשית, הנפילה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה, ואין מסלול עליה חלק כלפי מעלה בלי ירידות שבאמצע. אבל זה עדיין לא ההסבר המלא. הענין הוא שהנפילה עצמה משמשת כבסיס לעליה המחודשת. אותו מקום, שבו נכשל הצדיק, משמש לו מקור התבוננות כדי להעפיל ממנו ולמעלה. (צריך להבהיר, אולי, שאין הכוונה לכשלונות בחטאים שכל נפש יודעת להישמר מהן, או שיש חלילה לרדוף אחרי נפילות, כשיטת השבתאים. יש כאן פסיכולוגיה עמוקה, לא התר לעבירות).
ההתמודדויות הן קשות מאד. ר' נחמן עצמו, למשל, התמודד עם שאלות אפיקורסיות ומצא להן תשובות עמוקות. זה לא היה תהליך קל. היה עליו להתמודד עם מבקרים שנחשבו אדמו"רים גדולים מבחוץ ועם ביקורת עצמית נוקבת, שאותה ידע לזהות פעמים רבות כ"מעשה יצר הרע".
רבי יצחק הוטנר, בעל ה"פחד יצחק", כתב בנושא זה: יש טעות רווחת, שאין יודעים כי כל גדולי ישראל צמחו מתוך התמודדות. אין אנו מכירים את יצר הרע של החפץ חיים, אך הוא התמודד כל ימיו עד שהפך למה שהיה. (זו פרפרזה. למרבה הצער, אין לי כאן את המקור, ואשמח על מי שיביאנו. מופיע, בין השאר, בהקדמה ל"שפתי חיים ח"א).
אמנם, אנו יודעים מעט מאד על גדולינו. עד למאתיים השנים האחרונות, לא נכתבו ביוגרפיות. מה שכן נכתב, בדרך כלל שטחי או אפילו מגמתי, ואיני חפץ להזכיר את אוספי הסיפורים המפוקפקים וחסרי האמינות. ההתמודדויות המעניינות, שמהן ניתן לשאוב וללמוד ולהתחזק, אינן מוזכרות כלל.
יוצא דופן הוא הרמב"ם, שמהלך חייו מוכר פחות או יותר. גם הקשיים שאיתם התמודד. 

*

רבנו משה בן מיימון נולד בספרד, בן למשפחת דיינים. ככל הנראה, ילדותו עברה עליו בשופי, והאגדה מספרת שהובא לפני אחד מגדולי ישראל, שהבטיח כי עתידו לגדולות.
אבל בגיל צעיר נאלצו בני המשפחה לנוס על נפשם עקב רדיפות מצד שליטים מוסלמים קיצוניים. הרמב"ם, אביו ואחיו דוד נדדו עד ארץ ישראל, ומשם ירדו מצרימה. בתקופה זו עסק הרמב"ם בתורה, וכתב, בין השאר, את פירוש המשנה.
אז באה על הרמב"ם טרגדיה גדולה מאד. אחיו, שהיה המפרנס של הבית, בתור סוחר תכשיטים שנסע מארץ לארץ, טבע בים. הוא נותר לבדו, ללא מקור פרנסה, ועם צאצאי אחיו היתומים. הרמב"ם היה כה שבור עד שנפל למשכב במשך שנה אחת. באותה שנה כנראה לא היה מסוגל כלל ללמוד ולכתוב. מי שהיה רואה אותו, לא היה מאמין שמהאיש הזה יצאו "משנה תורה", "מורה-נבוכים", ועוד כתבים.
אבל הרמב"ם התאושש. הוא היה רופא - רופא מעולה כצפוי - והחל לעסוק לפרנסתו ברפואה. במקביל, מילא תפקידים ציבוריים, וכמובן עבד על ספריו. כתיבת משנה-תורה ארכה, כמדומה לי, עשר שנים. לא רק שהספר היווה סיכום של סוגיות התלמוד, תוך עיון בשיטות המפרשים שלפניו, מה לקרב ומה להרחיק, אלא שהיה עליו לתכנן בפעם הראשונה בהיסטוריה ספר סיכומי מסודר, בניגוד לסגנון הכתיבה הרבני של עד אז. מפעל זה, שנראה לנו היום כה פשוט, היה ייחודי. הוא זיכה את הרמב"ם בתואר הכבוד "גדולי המחברים" בפי המאירי.
לאחר כתיבת משנה-תורה, החל הספר להיות מופץ בגלויות ישראל. תלמידי הרמב"ם ומן הסתם גם אנשים אחרים הביאו העתקים שלו מארץ לארץ. במקומות רבים התעוררו קושיות על הרמב"ם, שלא הביא מקורות לדבריו (וגם הצטער על כך לימים, כפי שהעיד על עצמו). חלקם פנו אליו בשאלות, ותשובותיו נותרו בדרך כלל בידינו. אך היו גם שרדפו אותו אישית.
אחד הרודפים הגדולים – נגד משנה תורה, לא נגד מורה נבוכים - היה ראש ישיבה בבבל. הוא וסגנו יצאו נגד הרמב"ם בקושיות – קושיות שניתן לתרץ בעיון קל – וגם בהטחת דברים. הרקע לכך היה כנראה מאבק שהיינו מכנים היום "פוליטי". ראש הישיבה הבבלי חשש לאבדן ההשפעה של ישיבתו, וממילא מקורות ההכנסה שלה. זה היה תהליך שהחל שנים רבות קודם לכן, עם מעבר מרכזי התורה של עם ישראל לגלויות אחרות, אבל ספרו של הרמב"ם היווה בעיניו איום, ולכן יצא נגדו אישית.
תגובתו של הרמב"ם היתה אופיינית מאד. הוא שתק. התעלם. אבל באותה עת הגיע לבבל תלמידו האהוב של הרמב"ם, ר' יוסף בר' יהודה, זה שעבורו כתב הרמב"ם את מורה-נבוכים, וזה שעליו העיד באגרותיו: "אפילו לא יהיה לי בימי זולתך, די לי".
ר' יוסף התערב במחלוקת, ורצה לצאת נגד ראש הישיבה ולהעמיד אותו על מקומו. הוא התייעץ עם הרמב"ם, והרמב"ם ביקש ממנו להתאפק. ההסבר של הרמב"ם מהווה תעודה יוצאת דופן. הוא מלמד כיצד מתייחסים לתוקפים ומעליבים. הוא מעניק לנו זוית הצצה לאישיותו ולהתפתחותו האישית של הרמב"ם. והוא גם מציג בפנינו את הבנתו העמוקה של הרמב"ם בטיבם של הבריות. הרמב"ם, אוהב ישראל, ידע יפה כי האוכלוסיה האנושית מתחלקת לדרגות, וכי לעולם לא יצליח אדם להתחבב על הכל, גם אם יהיה צודק בכל דבריו.

האיגרת תורגמה שלוש או ארבע פעמים, החל בימי הבינים ועד ימינו. אני מביא את הדברים בדרך כלל על פי תירגומו היפה של שילת.

*

"בננו הנכבד ותלמידנו היקר, רב יוסף החכם המבין.
"ממה שצריך הבן לידע (הרמב"ם מכנה את ר' יוסף "בן" באהבתו אליו!) שאין אני מסופק בענין מן הענינים אשר הזכרת בכתבך. אני מאמין שאותם הדברים כך ארעו. אבל מידותי עתה אינן כמידות הבן. אני כבר חינכוני השנים והנסיונות, מחובר אל מה שיחייבהו העיון, ואני מוחל על כבודי הרבה. והבן לא יוכל להבליג, ולא יוכל לסבול ההכעסות".

(נראה מן המכתב שר' יוסף ניסה לשכנע את הרמב"ם בעוולות שנעשו לו, לרמב"ם, בבבל, ולכן רצה להגיב בתקיפות. והרמב"ם מרגיע את רוחו, ומספר לו שגם הוא עצמו, בתור צעיר לימים, היה רוצה להגיב בתקיפות, ואפשר שעשה כן, אבל במשך הזמן למד שאין זו דרך טובה. כמו כן, לימוד חכמת התורה הראה לו שאין זו דרך טובה – זה מה שיחייבהו העיון, כפי שנראה לקמן).

"ושמע אלו הכללים שאומר לך:"

"דע כי אני לא חיברתי זה החיבור כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי לקנות לי שם, עד שיקשה עלי שתבטל תכליתי אשר בעבורה חיברתיו. חיברתיו, ה' הוא היודע, לעצמי תחילה, להקל הדרישה והחיפוש למה שיצטרך אליו, ולעת הזקנה, ולשם ה' יתעלה.
כי אני, חי ה', קנא קנאתי לה' אלקי ישראל, בראותי אומה בלי ספר מחוקק כולל באמת, ובלי דעות אמיתיות מבוררות, ועשיתי מה שעשיתי לשם ה' בלבד.
וזה כלל אחד".

(נמצאנו למדים שתחילת חיבור משנה תורה היתה מעין סיכום שהכין הרמב"ם לעצמו כדי לדעת את ההלכה העולה מהתלמוד בכל מקום, אבל אחר כך הבין שעם ישראל זקוק לספר הלכה ברורה, ויצא לעשות זאת – לכבוד ה').

"כלל שני –
"שאני ידעתי ונתאמת לי בעת שחיברתי, שהוא יפול בלי ספק לידי רע לבב ומקנא, שיגנה מעלותיו, ויראה שאין צורך בו, או שהוא חסר.
"או לידי סכל, פתי, שלא ידע מה שנעשה בו, ויחשבהו מעט התועלת.
"ולידי המתחיל בעיון, המהביל, המשתבש, שיקשו עליו מקומות ממנו מפני שלא ידע להם עיקר (=מקור), או שתקצר דעתו מלדקדק מה שדקדקתיו (=אינו יודע לדייק בלימוד).
"ולידי הירא שמים לפי מחשבתו, הקופא על שמריו, הטיפש, שיתפוש על מה שנכלל בו מיסודי האמונה.
"ואלו הם הרוב".

(שימו לב. לא רק בעלי מידות רעות יצאו נגד משנה-תורה, מפני שיקנאו בו, ולא רק כאלו שלא יבינו מה התועלת בספר הלכה, שהרי כבר יש תלמוד. יצאו נגדו גם אלו שאינם יודעים ללמוד די הצורך, למרות שהם עוסקים בתלמוד, אבל אינם יודעים צורתה של סוגיא, ולכן דברי הרמב"ם ייראו להם שגויים.
וגם – ירא שמים לפי מחשבתו. מי שמשתדל בכנות להיות ירא שמים, אבל אין הוא יודע שבורותו מרצון או מאונס מעכבת בעדו. שהוא "קופא על שמריו". ולכן כל מה שנידון בספר מ"עיקרי האמונה" די בו כדי שיצא נגדו. נגד הספר ונגד המחבר.
ואלו, כותב הרמב"ם, הם רוב העם.)

(אז מדוע כתב הרמב"ם את הספר? כי האומה היתה זקוקה לו. וכן -)
"יפול בלי ספק לידי השרידים אשר ה' קורא, אנשי היושר והצדק וטובי השכל, והם ידעו שיעור מה שעשינו, ואתה הוא הראשון מהם. ואפילו לא יהיה לי בימי זולתך, די לי".

*

בהמשך דבריו, מבאר הרמב"ם במקצת כיצד "העיון מחייב" התאפקות ומחילה ועבדה על המידות. ודבריו אלו עומדים לנגד עיני תמיד, ובהם אני מחזק עצמי תמיד:

"אם יתן האדם אל ליבו, שיכעס ויתמרמר מכל מי שיסכל (=לא יבין) אמיתת דבר מה, או יתעקש נגד הודאי (=או שיתעקש שלא לא להודות על האמת הברורה), או ילך אחר שרירות ליבו בדבר מה – הנה הוא יהיה בלי ספק 'כל ימיו מכאובים וכעס ענינו', ואין זה ראוי.

ועל כן מציע הרמב"ם לתלמידו כבנו:

"אתה, אם תלמד, אם ירצה ה', ותחנך, ותבונן (=תתן בינה) את מי שיבין, ותגלה טובו, ותועיל בו בני אדם – יהיה רצוי לך ולי יותר מההתנצחות".