מיימוני

(הנושא הזה נידון כבר בפורום מזויות שונות. לדיון הנוכחי עורר אותי אקדמאי).

התפתחותו הפסיכולוגית, הרוחנית והלמדנית של בעל התשובה היא נושא מעניין מאד, וסבורני שניתן להאיר אותו מזוית חדשה באמצעות ניתוח שערך ירמיהו יובל לברוך שפינוזה – ועם התבוננות במסורת היהודית. (נכון, המפורסם שבכל האפיקורסים, אבל ניתן ללמוד משהו מהסיפור שלו. צפויות הפתעות, יותר מאחת).

שפינוזה בא מרקע של אנוסים. יהודים שנמלטו מספרד שבה היה עליהם לחיות כנוצרים, והגיעו להולנד החופשית, שבה יכלו לחזור בגלוי ליהדותם.
לאנוסים של ספרד נעשתה אידיאליזציה בספרות החרדית, במיוחד בספרים שמיועדים לילדים. מי יודע היום שהם עצמם ידעו מעט מאד על יהדות. חלק נכבד מאמונותיהם היו לקוחות מהסביבה, ומושגיהם היו תירכובת של יהדות ונצרות. למשל, הם העריצו את הקדושה אסתר, שהיתה, כמובן מאליו, האנוסה הראשונה בהיסטוריה...

החיים של אנוס הם קשים מאד מטבעם. לא רק בגלל העמל הבלתי פוסק להסתיר את זהותו האמיתית, אלא בגלל שהוא קרוע קשות בין חיי החברה מבחוץ לבין ההזדהות הפנימית שלו. משל לדבר: חייו של מרגל בחברה זרה. לכאורה, ניתן לחשוב שהם שלמים עם יהדותם ומתעבים את חיי האנוס שעלו בחלקם. זה נכון, אבל פעמים רבות הודאות מתחלפת בספקות מציקים. מי באמת צודק? לאיזו חברה אני באמת רוצה וצריך להשתייך? המצב הזה נקרא בפסיכולוגיה "חוסר הלימות". חיים של חוסר הלימות גובים מחיר כבד מבחינה פסיכולוגית.

באמסטרדם, היהודים שהגיעו מספרד יכלו לחזור ליהדותם, אבל כאן עמדה בפניהם בעיה מסוג חדש. באוירת המחשבה החופשית והביקורתית של הולנד ושל התקופה, ועל רקע האמונות הקודמות שהיו להם, התעוררו שאלות בתחום היהדות.
אחד מאלו שהתעורר לביקורת קשה על היהדות היה שפינוזה. הוא לא היה היחיד. קדם לו אוריאל ד'קוסטה, שהוחרם ונשבר.
אם נתבונן בשפינוזה בתקופה שעדיין לא פרש, נוכל לראות אותו חי מחדש חיים של אנוס. כלפי חוץ, הוא השתייך לחברה היהודית אורתודוכסית (שימו לב שהמונח הזה אפילו לא היה קיים. לא היה בו צורך!). יובל מציין שהוא אפילו תרם כספים למטרות צדקה של הקהילה. כלפי פנים, הוא היה בן לקהילה אחרת, של ספקנים ושואלים. הוא היה אנוס של התבונה.

בסופו של דבר, כידוע, שפינוזה מרד ויצא החוצה, והפך לאדם החילוני הראשון. הוא היה האדם הראשון בהיסטוריה שהגדיר את עצמו ללא קהילה, מחוץ לכל מסגרת. בכך, טוען יובל, הוא מבשר את העידן המודרני.
זה מעניין, אבל לא זה הנושא שלנו.

בעקבות הערתו של אקדמאי, נוכל ליישם את שני הדגמים שחשף יובל. הדגם של האדם שמגיע ליהדות מבחוץ, בגיל מבוגר. והדגם של האנוס.

יש הבדל גדול בין בעל תשובה לבין מי שנולד לבית של שמירת מצוות. רובנו ככולנו מכירים את היהדות לראשונה דרך עיניו של הילד, המקבל כמובן מאליו כל דבר, ורוכש קטגוריות לראות דרכן את העולם. הדוגמא הבולטת ביותר: יש יום חול ויש שבת, שבו הרבה דברים הם "מוקצה" ו"אסור". בעל התשובה, שרוצה לשמור שבת, אינו יכול להסתמך על מסורת בית אבא. עליו ללמוד את היהדות מתוך ספרים. בדרך כלל, הוא משתמש בספרי ליקוטים של אחרונים. לפי הנהוג בזמננו, ספרים אלו מבקשים לצאת ידי כל השיטות. כמו כן, כיון שבעל התשובה הוא אדם ערכי, ירא שמים, הוא מעדיף להחמיר ולדקדק. זו גם השקפת העולם שמוקנית לו במוסדות המיועדים לבעלי תשובה, וזו גם ההשקפה המקובלת בציבור שלנו (כך כותב, למשל, הרמח"ל – וזה נושא שכדאי לעסוק בו באשכול נפרד). מכל הסיבות האלו ביחד, בעל התשובה הוא מחמיר גדול. למעשה, אין לו ברירה אחרת. עד כאן המשותף בין בעל התשובה המודרני לבין היהודים שהגיעו מספרד לאמסטרדם, לפי התיאור, הפשטני למדי, שהבאתי כאן בעקבות ירמיהו יובל.

מצד שני, בעל התשובה בוחן את היהדות בעינים של מבוגר, עינים ביקורתיות. אם הוא מתקשה לקבל את הדוגמות המקובלות בציבור, שיש דברים שמותר לשאול, בלימוד, ויש עוד הרבה דברים שאסור לשאול עליהם, אזי הוא מתחיל לפסוע בשביל מסוכן. אין זה מקובל בזמננו שאדם ינסה לעצב לעצמו השקפת עולם משלו, גם אם זה על סמך מקורות יהודיים בלבד. ואם הוא מסרב להתכחש לעברו, אינו מנסה לשכוח את כל מה שלמד וידע במסגרות אחרות, מסתמך על ידיעות שרכש בעולם האקדמי למשל, הוא נמצא בסכנה כפולה ומכופלת. הוא עלול להגיע למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם החברה שמסביב.
בינתים, מסקנותיו אינן מחייבות אותו לשנות מן הנהוג. אבל הוא רואה את עצמו שונה מסביבתו. הוא אינו תופס דברים באותה גישה מקבלת ללא עוררין שאופיינית לציבור. לעתים, אותם אידיאלים שדחפו אותו לעבר היהדות אינם מניחים לו לשקוט על שמריו. הוא רוצה להיות בן עליה. אבל דמותו של בן העליה כפי שהיא מוצגת מסביב אינה תמיד מספקת אותו.
חלק מבעלי התשובה המצויינים ביותר נמשכו למחנהו של רב גדול ויוצא דופן בירושלים, שפיתח שיטת לימוד עצמאית ודרך מחשבה עצמאית. למזלם, הם נקשרו לתלמיד חכם, והדרך שבחרו בה היתה דרכו של הגר"א. זה איפשר להם להישאר בתוך המחנה בכל המובנים.
אחרים מצאו מקלט בכוללים. שלא כדברי אקדמאי, חלקם לא ניסו להתברג בחברה החרדית, דבר שלא היה לו סיכוי כמובן, אלא הסתפקו בעבודת השם בצנעה. אני מכיר לפחות אדם אחד כזה, שיושב ולומד בהתמדה מופלאה. אין הוא מדבר כמעט עם חבריו לכולל, מפני שלעתים קרובות הם אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתו. הוא לעולם לא יכתוב ספר, מפני שבענוותו הוא רואה את עצמו כתלמיד קטן של הראשונים. הוא גם מחמיר עצום, בכל חומרות החזון איש ובחומרות שמתחדשות לו מפעם לפעם. כאשר בבית הכנסת מגיע דרשן שמדבר ברמה רדודה מדי עבורו, הוא ימצא מקלט בחדר צדדי, ליד הגמרא הקבועה שלו...
כמובן, יש כאלו שהסתירות שנחשפו בין המקובל לבין מסקנותיהם האישיות היו חריפות מדי. הם ראויים להיקרא "האנוסים של התבונה", בעקבות שימוש הלשון של יובל. הם חיים באי הלימות עם הסביבה, מקפידים על כל המצוות והמנהגים, אם כי לא באותה גישה של אלו שמתפללים לידם בבית הכנסת. יתכן, כמו שכתב אקדמאי, שחלק מהם משוטטים בפורומים, אולי גם בשלנו.

מה ששכח אקדמאי להזכיר הוא שיש גם חרדים כאלו, חרדים מלידה, שטעמו טעם מחשבה עצמאית, שמבקשים לפרוץ את הגטו הרוחני.

עבור אלו אני כותב. הם, בניגוד לשם הרע שהם עלולים לקבל, הם בני עליה פוטנציאליים, או בפועל. הרמב"ם כתב את מורה נבוכים עבור אותם בני עליה שהתקשו ליישב את המקובל והמשונה במסורת היהודית עם הבנתם השכלית, וידעו שאסור לוותר גם על זו וגם על זו. הסתירות שאנו מגלים היום שונות מאלו של ימי הרמב"ם, אך הקשיים קיימים – וגם התשובות.
שפינוזה היה אנוס של תבונה שמרד ויצא מן היהדות. הרמב"ם היה תלמיד של התבונה שידע למצוא את ההתאמה שבשורשי הדברים. הוא גישר על אי ההלימות שבין הפנים לחוץ. קדם לו משה רבנו, ששם מסווה על פניו כשירד מן ההר. אנוסי התבונה יכולים למצוא מרפא ועליה בתור תלמידיהם.