ווטו
יחודו של ויכוחנו הוא העמקתו ביסודות היהדות: הא-ל והנהגתו והתורה.
בשלושת התחומים הובעו דעות מקוריות ומהפכניות. מבחינת היסודיות וההשלכות הרציניות ישנה הרבה יותר חדשנות בנושאי הא-ל והנהגתו מאשר בנושאי התורה. אבל מבחינת פוריות הדיונים וההתעניינות זוכה נושא התורה לעדיפות.
הסיבה לכך היא כי טבעו של הציבור בכלל וטבעו של דיון פוסק ובן רב משתתפים בפרט, אינם בכיוון של מאמץ אינטלקטואלי ורגשי עם מוכנות לשנות דעות קדומות ומורגלות. לכן התקווה להתפתחות מתוך דיונים בו משתתפים הרבים, מונחת יותר בתחום התורני.
דיונים בתחום היסודות הראשוניים עם כל השלכותיהם הם נחלת יחידים וכבר הוכח שלא דיונים אלה "מזיזים" דברים אצל הרבים. הדיונים התורניים הם ה"מדברים" לכלל ובאמצעותם "יפלו אסימונים".
לכן מוצע לדוברים האינטלקטואלים לתרגם את תובנותיהם לתחום התורני בשפה תורנית.
לשם כך הבה ננסה להפנות את תשומת הלב למה שקורה ביהדות בתחום ההלכה ומה צריך להיעשות בו לשם התקדמות.
להלכה שני מישורים מקבילים: מישור החיקוי ומישור ההיגיון. מישור החיקוי הוא "תורת אמך". "כן נהגו וכן נוהגים". מישור ההיגיון הוא "מאי טעמא?", "מנין?" "היכן כתוב?".
מישור החיקוי הוא פשוט ותלוי רק ב"צא וראה מה נוקט העם". זו התרבות המעשית בשטח בלי להתחשב בטקסטים, בקדמונותם ובקדושתם. מרכזו המקומי של מישור זה הוא ברחוב, בבית ובמטבח היהודיים.
מישור ההיגיון תלוי ב"מה נאמר בסיני". זו התרבות ההגיונית המעוגנת בטקסטים השונים של התורה שבכתב ושבעל פה ובהירארכיה של החשיבות ביניהם בלי להתחשב בנעשה בשטח. מרכזו המקומי של מישור זה הוא במוחות ובבתי המדרש היהודיים.
כל זה במבט על כל מישור בנפרד. אבל מאחר והיהדות תלויה בשניהם, מוטל עליה בעל כורחה ליצור סינתזה בין שני המישורים.
יצירת סינתזה זו נמשכת זה אלפי שנים.
לו הייתה התורה כתובה בצורה חד משמעית בשפת אחד המישורים, היה המישור בו כתובה התורה מכריע את המישור שלעומתו.
אם התורה הייתה ספר הלכה המעלה את מיליארדי הפרטים הצצים בחיי היום יום ממעמד הר סיני עד היום, מהתקופה הפרה-היסטורית עד לתקופת המיקרוגל, היה תפקיד מישור ההיגיון רק לענות "אמן" להנחיות המעשיות.
לעומת זאת, אם התורה הייתה ספר פילוסופיה דתית ומשפטית המנחה את דרך החיים לפי עקרונות הגיוניים מופשטים, היה תפקיד מישור החיקוי לתרגם את הליכות היום יום לפי ההנחיות העקרוניות.
למעשה, התורה מהולה בשפות שני המישורים יחד. עובדה זו הולידה פוריות מרשימה ביהדות בה התפתחו שני המישורים במקביל עם יצירת סינתזה ביניהם. ימי הפוריות הזו היו הימים שקדמו לכתיבת התורה שבעל פה. מאז נכתבה וקודשה התורה שבעל פה, תוגבר מישור החיקוי על חשבון המישור ההגיוני.
