האשכול המקורי בפורום
הצגת השאלה
האם לא ייסד לנו הרמב"ם שהתורה אינה משתנה?
זו גם הסיבה ששמתי את המילה "התפתחות" במרכאות.
אך אי אפשר שלא להודות כי הבדל בין אורח החיים הדתי המחייב של זמננו לבין זה שנהג לפני עשרות, מאות ואלפי שנים. אין זה אומר שזו לא אותה תורה, ח"ו, אבל הדברים צריכים ביאור וניתוח. ויש בזה גם כמה שיטות.
למשל, האם ההתפתחות היא פשוט יישום של כללים שאינם משתנים על מציאות משתנה? או שיש כאן משהו מורכב הרבה יותר?
זו השאלה.
צדדי השאלה
הרב מיימוני שהעלה את העניין, מציג את הצדדים כך:
"התורה היא יישום של כללים שאינם משתנים על מציאות משתנה. זו הפכה להגדרה מקובלת בפורום, למרות שלדעתי זו הגדרה שטעונה בירור נוסף.
וטו סבור כנראה שניתן להעמיד את מספר כללי היסוד על אחד או ארבעה, שאחד מהם הוא ההתאמה.
אבל לדעתי יש כאן כללים נוספים. אחד מהם הוא הנאמנות למסורת. כפי שהחברה האנושית מתפתחת (ראה אשכול מנטליות העדר), כל שינוי יכול להתרחש רק על בסיס של מסורת קבועה ברובה. יש גם שינויים שהינם מרחיקי לכת מדי, וגוף המסורת לא יוכל לשאתם. איני יודע אם ניתן לקבוע אפריורי איזה שינוי יהיה חריף מדי ואיזה לא, אך אני סבור שעל היחס הזה בין שינויים לבין הבסיס שלהם, כלומר המסורת, ניתן להסכים אפריורית. לפחות בדיון זה.
כלל-על נוסף, שאותו הבאתי בשם חיים פוטוק, קובע שכל שינוי צריך להיעשות מבפנים. כלומר, על ידי מי שמוסמך לכך. זה חלק מהמשמעות של "תורה מסיני", להבדיל, למשל, מדת שעיקרה לא ממסדי אלא התגלויות אישיות. (אם אתה מעוניין במחקר, יש פרק מעניין של גרשם שלום בספרו על הקבלה וסמליה, על היחס בין השתנות למסורת, למרות שהוא עוסק בנושאים קצת אחרים).
בפורום "חדרי חרדים" הבאתי פעם גמרא ממסכת חגיגה שמגדירה לדעתי מי המוסמך לשינוי. כמובן, כמו תמיד בגמרא, ניתן לדון ולדמות מילתא למילתא. האם מי שלומד לבד יכול להציע שינויים וזה קביל?"
גישה ראשונה שהוצעה בפורום ביחס לעניין זה, היא זו, מדברי ווטו:
"הכלל של התורה כתוב בגמרא מסכת שבת "אל תעשה לחברך מה שלא רצוי לך" מפרש"י: 'חברך זה הקב"ה'. במילים אחרות מאחר והקב"ה היינו הווה = מציאות, התאם עצמך למציאות על כל התפתחויותיה.
מהתורה שניתנה לישראל במדבר תלמד את הכללים ותדע ליישמם בכל מגווני המציאות."
דברים אלו משקפים את העמדה, שמתכלית התורה עצמה, שתהא פתוחה לשינוי לפי שינוי המציאות. הצדדים שהעלה מיימוני, מראים שיתכן ויש להתייחס לעניין על פי חלוקת המנגנון ההלכתי לשניים, האמת עצמה ומה שמחזיק אותה - המסורת. לא ברור א"כ שהמסורת תאבד את כוחה מחמת בעייה באמיתות תוכנה, כי במסורת יש ערך כללי, שלא יתבטל בהכרח מפני בעיה באמיתות מסויימות.
האם באמת לא התפתחה ההלכה?
הנה דבריו של אקדמאי בעני"ז:
אחד הדברים שאני חולם לעשות בעתיד, זה לקחת את השולחן ערוך, לעבור עליו סעיף סעיף, ולהראות עד כמה אנחנו לא מקיימים אותו כלשונו. אם מפני חוסר רלוונטיות, או סתם סלקציה שהריאליה היומיומית שלנו עושה בתוך השולחן ערוך.
דוגמאות קטנות: לפי השו"ע, דין אשת איש ופנויה שווה לענין פריעת הראש ברשות הרבים. ולפי הרמב"ם צריכות לצאת בשביס דווקא.
לפי הטור נשים אסורות בעשיית מלאכה בכל ימי ספירת העומר, מן השקיעה ואילך. איסור זה שווה בחומרתו לאיסור נשיאת נשים בספירה.
מאידך, איסור תספורת בספירה הוא רק מנהג של 'יש מקומות'.
בכלל, חוסר הקורלציה המדהים בין ההלכה הכתובה לבין הפרקטיקה הנוהגת. ישנם מנהגים חדשים שמשקלם רב בחיי היהודי בימינו מאשר הלכות מפורשות כתובות.
למשל: הנקיון לפסח.
ה'סיום' של ערב פסח שהשכיח לגמרי את תענית הבכורים. (אפשר כמעט למחוק את כל הסימן מהשו"ע)
מה עם או"ח סימן רפ"א 'שלא יכרע בולך אנחנו מודים'?????
או סימן רמ"א 'לא להשתין ערום לפני מיטתו'. מה זה? מתי זה?
סימנים שלמים בשו"ע הפכו למיותרים, בעוד 'הלכות ל"ג בעומר והעליה למירון' לא נכתבו עדיין. כמו כן הלכות 'חלאקה' ודיני איסור התספורת לפני גיל שלוש.
הלכות 'סדר הכנסת ספר תורה'.
הלכות 'מחיצה בבתי הכנסת והפרדה בין גברים לנשים בכלל בשמחות ובאוטובוסים'.
- כל אלה הלכות הקובעים כל כך את חיינו וסדר יומנו, וטרם נכתבו.
על הדברים הגיב מיימוני:
לא כל השינויים מתרחשים מגבוה. יש שינויים מעצם המציאות, כאשר הלכות מאבדות את משמעותן לחלוטין. אז הן נעלמות ואיש אינו מעלה על לב, אלא אם כן יש למישהו שפע פנאי ורצון לחשוף עוד חובות אברים, כמו בזמננו.
דוגמאות ניתן למצוא במה שכתב אקדמאי. לדעתי, אלו שינויים לגיטימיים, שמותרים על פי כללי היסוד של מסירת התורה.
מה הפחד הגדול להכיר בהתפתחות ההלכה?
לדבריה של שחרית, הגיב ווטו: "עקרונית כדברייך. ה'פחד הגדול' הוא מכיון שהתורה באה כ"עיסקת חבילה" וחוששים שאם תתפרק חלק מהחבילה תתפרק כל המערכת ויאבד החינוך המשופר (שכל אחד מפרש כהבנתו מה זה ה"משופר")."
בהמשך הדברים נידונו עניינים מסתעפים באותו אשכול, כמו: הגדרתו של השו"ע, משמעותו ותקפותו של מנהג.
