האובייקטבי - זהו המאזין בענווה לנתונים המזוהים לו מהנידון עצמו, ובהתאם לכך, ללא עירוב נתון "מבחוץ" שאינו מזוהה במקרה – סובייקטיבי, הוא מגיב נכון למציאות. (דוגמאות: אדם מאחר לפגישה, אנו מייחסים לו כוונות שונות, אדם נותן מתנה וכבר יש לנו פרשנויות – גם שליליות, הנתון המכריע את הפרשנות לאובייקטיביות או סובייקטיביות, זהו הנתון המתואר כאן).

כל אדם "נעלב" מכך שמייחסים אליו "סובייקטיביות", למה? הסובייקטיביות היא פרשנות מזויפת, ואדם כמובן אינו שמח להיות שקרן. האדם אינו יכול לחיות בצורה "לא אמיתית" ההתאמה היא השורש הראשוני בנפשו מחשבתו ובחירתו של האדם – בכל תחום ובכל דבר.

נחזור לבאר ביתר הרחבה, את המונחים של אובייקטיבי וסובייקטיבי. האובייקטיביות היא מידת הסתכלות, בה האדם נעזר בשתי תכונות עיקריות:

1. "להאזין" למירב הנתונים השייכים למקרה, ללא התעלמות מכל נתון רלוונטי = רוחב, (הנ"ל הוא עיקרון דינאמי).

2. התמקדות בנתונים העצמאיים והישירים בפוקוס "נקי", להיזהר שלא להשחיל ולהוסיף פרשנות או נתון שאינם מזוהים מתוך החפץ כפי שהוא מדבר בעד עצמו - דיוק.

הסובייקטיביות – הסובייקטיבי –

1. מביא אל הזירה פרשנות מתוצרת עצמית. הוא מביא ממאגר הידע שלו ידע מסוים ומנסה להתאים אותו למקרה (להלביש), במקום להסיק מהמקרה את הידע. זוהי עמדה המחוסרת ענווה.

2. אי התחשבות בנתונים רלוונטיים שהמקרה זועק אותם - צמצום. הסובייקטיביות הזו, נובעת משלוש סיבות, או שהוא מתנהג בעצלות, או שהוא מתעלם במכוון, או שמסיבה כל שהיא נקודת המוצא והמיקוד מצומצמים.

התכונה הכללית הנדרשת לקבלת המסרים האובייקטיביים, היא "התמקדות פסיבית" (ענווה). האדם אמור שלא לנסות ו"לעשות סדר" או להתמקד בעוצמה, לפני שיש לו את המסר בצורה פסיבית. (דוגמא: הבנת משמעות הפרסות השסועות כנתון המכשיר ליהודי בהמה לאכילה – "חכה תראה מה היא עושה עם זה").

הבעיה הבסיסית של האדם הסובייקטיבי, שהוא חי עם טעויות וסיבוכים לשווא. הרבה פעמים יש לו סיכוי לגלות את טעויותיו שנבעו מתוך פרשנויותיו הסובייקטיביות, ומתוך פעמים אלו לא תמיד הוא יכול לתקן את אשר הוא הפסיד לעצמו או לאחרים. פעמים רבות עוד יותר הוא ממשיך לחיות עם מסקנותיו המוטעות תוך גרימת סבל עצמי לשווא. הסבל יכול להתבטאות הן במקרים בהם הוא ניתק קשרים מתוך הבנה מוטעית, והן בכך שבנה אותם מתוך הנחות סובייקטיביות המתנקמות בו לאורך כל הדרך.

אם האדם יוכל לדייק בנתונים, ולא להשחיל להם נתונים משלו, הרי הוא מתקדם לקראת פחות טעויות. אך כל זמן שלא יתמקד במרחב הכללי של הנתונים, יוכל עדיין לטעות מחמת אי תשומת לב לנתונים רלוונטיים וחשובים.

גם לאחר שהאדם משתדל להיות מדויק ולשמור על מיקוד רחב ביותר, ההצלחה האובייקטיבית, אינה מובטחת לו. בחירת האדם מתחשבת במערכת ערכים מסוימת אותה בנה האדם במשך חייו לפי הקשריו המסוימים – לכאורה סובייקטיבית. אי לכך כדי שאדם יוכל להימנע מטעויות, עליו להיות פתוח לשינוי ולעדכון, להוסיף על ערכים כל ערך ועדכון רלוונטי. גם אם נניח שהוא החליט להיפתח, ישנם ערכים שאם לא מתרגלים את ההכרה בהם, לא נוצרים לגביהם חיישנים המזהים אותם ומתחשבים בהם.

כל הנקודות עד כה תקפות לגבי האובייקטיביות הנדרשת לאדם לתחום המסוים בו הוא מתרגל "אובייקטיביות". אך עדיין תרגול זה מוגבל לתחום התעניינותו המסוימת. בכדי לחיות חיים אובייקטיביים אין ספק שיש צורך בפוקוס ערכי במגוון שונה או לפחות בדירוג שונה, כאשר התוצאה המתקבלת היא "מרכז חדש" (משל לראדאר המכוון על אזור מת, שעליו לזוז ולשנות את שיפועו לאזור הרלוונטי). כך שגם הרוצה לחיות באובייקטיביות, יצטרך להזיז את העניים על נושאי יסוד שפעמים הם כבר מזמן לא רלוונטיים עבורו.

הכיוון לפתרון –  

1. הדרך העקרונית והישירה להתקדם לקראת הפתרון, הוא בהפיכת המיקוד אל מניעי המעשים בשורשיות העמוקה ביותר. האדם אמור ליצור לעצמו "ראדאר דו כיווני" המעיין כל הזמן אל תוכו -המניעים היסודיים- בקשר למעשים ומחשבות השייכים לחיצוניותו. אם אדם מפשיט ומגיע אל מניע ראשוני, אזי הוא מגלה עיקרון שאינו מוגבל לתחום מסוים, כפי שהגביל אותו הוא על ידי מעשיו. אדם האוכל ממתק מסוים, ומגלה שאהבתו לממתק מחמת הסוכר שבו, הרי הוא פותח לפניו אוצר ממתקים בלתי נדלה. כך אם אדם מגלה למשל, ששורש מעשיו בקשת הנכון ביותר, או המהנה ביותר, יוכל להיות מכוון לכל מה שרלוונטי למניע זה. כיוון שאנו יודעים שלאדם בבסיסו יש את ההכרות היסודיות הכלליות, הרי שהוא אמור לשוב דרכם למבט כללי, ואז יוכל לממש בדרך האובייקטיבית חיים אובייקטיביים במלוא המובן. (הפיכת הראדאר = להגדלתו כלפי כלל מרחב החיים).  

2. הדרך האחרת, הקלה יותר מבחינת מאמץ מחשבתי, היא ההדרכה הסימולטאנית. כלומר ההדרכה היא כזו שמראה לאדם את המעשים הראויים על פי הבחנה אובייקטיבית כוללת, כך האדם יושם במערכת מעשית אידיאלית ויתחבר אליה אט אט דרך המעשים -אחר המעשים נמשכים הלבבות-. המעלה הראשונה של דרך זו, שהיא מעשית ונגישה לכל, לעומת הראשונה הדורשת אנרגיה רבה. גם מי שמוכשר לדרך הראשונה, מן הראוי שבו בזמן יתחיל בתרגול מעשי (משל למתאמן בג'ים כדי להיות מוביל כבד, שנמליץ לו בו זמנית להתחיל בהובלות קלות). שנית, על ידי ההתחלה בתרגול המעשי האדם כבר קונה קניין איתן בנפשו והוא כבר חי ללא חטאים, הוא מחוזק יותר וגם מרוחק יותר מהעמדה המצומצמת, שלעומתו ההולך בדרך הראשונה עוד שקוע חזק מבחינה מעשית בדרכו הקבועה והמצומצמת (העלולה גם להפריע ולסחוף אותו חזרה).  

הראדאר = תרגול אינטלקטואלי. המדריך = תרגול מעשי.

נמצאנו למדים: הסתכלות נכונה, מחייבת אותנו להיות פתוחים וקשובים לכל נתון הרלוונטי לחיינו, אל לנו להישאר בריבוע שלנו עם קריטריונים שבעצם אנחנו יצרנו אותם בצורה סובייקטיבית – (שקרית). ואם הבנו כי המטרה של מחפש היושר והאמת הם החיים באובייקטיביות הרחבה ביותר, הרי שכאמור לא נוכל לבחור בחיים האידיאליים, ללא שנחליט למצוא "מדריך אידיאלי" או להתאמץ "להפוך ראדארים".