וכאן הבן שואל: האומנם? האומנם האמת האובייקטיבית עומדת מאחורי מסקנה דרמטית זו? האומנם דתנו והאמונה שנתחנכנו על ברכיה אינן יכולות לקבל לתוכה אדם אשר דבק בתכונת הייחוד הגדולה שניחן בה? האם אותו אדם שרוצה לאמץ את יסודות האמונה ואורח החיים הדתי חייב כל חייו להסתפק בידיעה (ובאמונה) כי לפני מאות שנים רבות היה איזשהו "רמב"ם" ועוד אי אלו, שישבו ופתרו אחת לאחת את כל הבעיות, הספקות, והלקונות שאולי קיימות בפרדיגמת הדת והאמונה היהודית, ובכך עשו את ה"עבודה השחורה" עבור הדורות הבאים כולם של לימוד ה"חכמות החיצוניות", ושלל אידיאות המינות והאפיקורסות, כדי לעמת מולן את האמונה האלוהית; ואנו, בדורות אחריו, יכולים לשבת בטח ולנוח על זרי הדפנה של הדת הקדושה ששפר בגורלנו להיוולד לחיקה?

החיים של אנוס הם קשים מאד מטבעם. לא רק בגלל העמל הבלתי פוסק להסתיר את זהותו האמיתית, אלא בגלל שהוא קרוע קשות בין חיי החברה מבחוץ לבין ההזדהות הפנימית שלו. משל לדבר: חייו של מרגל בחברה זרה. לכאורה, ניתן לחשוב שהם שלמים עם יהדותם ומתעבים את חיי האנוס שעלו בחלקם. זה נכון, אבל פעמים רבות הודאות מתחלפת בספקות מציקים. מי באמת צודק? לאיזו חברה אני באמת רוצה וצריך להשתייך?

למדני הישיבות שלא נחשפו לחשיבה מודרנית או אקדמית, חסרים את נקודת הכובד שתיתן אחיזה ואיזון ללמדנותם. נקודת-איזון זו, דוקא בשל היותה נגדית, היא הכרחית בכדי להגיע לכלל הבנה אמיתית בתורה עצמה. רכישת דרכי חשיבה מתחום דיסציפלנרי אחר, יהא אשר יהא, מעשירה את הלמדן ומעניקה לו כלים לשיפוט עצמי ביחס למסקנותיו בעת לימוד סוגיה תלמודית, ומגבירה את מודעותו העצמית לתהליך שהוא עובר ולדרכי הניתוח בהם הוא משתמש.

הסגירות כגדיעת האדם מארץ החיים. מהו אבן הנגף העומד בדרכם של הדוגלים בפתיחות? הפתיחות חיובית, היא אינה אמורה להזיק. האדם מיסודו הוא פתוח וכל סגירות ותבנית מוכתבת היא גזירת מוות על חלק הבוחר של האדם האמור להיות מעורה ושותף לנגזר בחייו. הגורם למאות הנפילות בציבורים הדתיים הפתוחים - חינוך תורני בלתי מתאים לקו הפתיחות.

המצב השתנה ללא היכר בעשורים האחרונים. הריבוי המספרי והשתנות התנאים הפוליטיים והחברתיים הפכו את הישיבות למוסדות חינוך חרדיים אלמנטריים המיועדים להמונים, ובהם מושם דגש רב יותר על הביצור והשימור התרבותי, על חינוך וצייתנות, ופחות על פיתוח למדנות בסגנון אישי.