הנה התורה כתבה סדר המועדים. בראשון לחודש השביעי יום תרועה, ובעשור לחודש הזה יום כיפורים, וחמשה עשר בו חג הסוכות.
וחג הסוכות מבואר בפרשת אמור כך:
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
ומיד אחר כך, סיכום המועדים:
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה, עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים--דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד, שַׁבְּתֹת יְהוָה; וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם, וּמִלְּבַד כָּל-נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל-נִדְבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לַיהוָה.
לכאורה נראה שהסתיימה לה פרשת המועדים.
והנה תיכף אחר כך שוב: אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.
וצריך ביאור, מה חוזר הכתוב להשמיענו בשנית אחרי שכבר נתבאר היטב חג הסוכות.
עוד יש להעיר, מה הכוונה בתיבת "אך" בחמשה עשר..
לכאורה נראה שיש כאן תוספת ענין, וצ"ע מהו.
לאחר יום זכרון תרועה נאמר על יוה"כ "אך" בעשור לחודש השביעי "הזה".
"אך" מדגיש שזה המשך לאמור על ראש השנה [זכרון תרועה] שעדיין יש לעשות יום כיפורים מצד ראש השנה. "הזה" מדגיש שזה מחמת ייחודיותו של החודש השביעי בו נאמר לעשות ראש השנה.
גם לגבי חג הסוכות נאמר "שביעי הזה" דהיינו שחגיגת חג הסוכות קשורה למעבר השנה.
בזה נגמר סדר המועדים הבא מצד עתות השנה החל מניסן עד תשרי.
בפרשת משפטים וכי-תשא נאמר על חג האסיף ללא מתן תאריך. רק כעת לאחר שנקבעו סדר המועדות הקבועים וחג הסוכות בחמשה עשר לשביעי יש ענין לקבוע גם את חג האסיף ביחד [כי שניהם מעיקרון חגיגה על שפע השנה]. נאמר "אך" דהיינו שיש מה להוסיף לאותה החגיגה של חג הסוכות אם כי מצד אחר - האסיף.
ע"ז נאמר שבאספכם יקחו ארבעה מינים שהם מייצגי האסיף ולחגוג ולשמוח עמם בחמשה עשר לשביעי.
בסוף נוסף עוד ענין לחגוג גם את שפע השם הכללי לישראל "כי בסוכות הושבתי". ההיביטים הקודמים של השנה והאסיף שייך גם לאוה"ע והיבט האחרון מיוחד לישראל.
מצד חג הסוכות הראשון שבמסגרת מועדי השנה איתא בתו"כ שהיה שייך בצורה אחרת [קידוש המקום וכד'] ורק משום סוף הפרשה הקישו שיקיימוה על ידי הישיבה בסוכה.
הרי לנו:
לגבי חג הסוכות המקראות מפורשות וללא הרבה דיוק ימצא המעיין שלוש משמעויות מפורשות.
א. "בחודש השביעי הזה", בפרשת אמור לאחר יום זכרון תרועה ויום כיפורים בחודש הזה [דהיינו חודש מעבר השנה], יש לחוג את מעבר השנה בסוכות. [מצד המקרא הזה היה ניתן לחוגגו בסוכות מבלי לשבת בו שבעת ימים אלא לעשותו למקום מקודש וכדומה כמבואר בספרא-תורת כהנים.]
ב. חג האסיף הנזכר בפרשות משפטים וכי תשא [ללא תאריך] וכאן בלקיחת ארבעת מיני האסיף בחמשה עשר לשביעי.
ג. חוץ מהחגיגה עם שפע השנה השייכת גם לגויים [שאכן חוגגים את האסיף כמנהגם ושהנביא מבשר שיעלו האומות לירושלים לשם כך], מכיר ישראל בשפע הכללי המיוחד של השם לישראל "בסוכות הושבתי... בהוציאי אותם מארץ מצרים".
לגבי הקדמת ראש השנה ליום כיפורים:
אם נבין שראש השנה פותח תקופה של מעבר משנה לחברתה בו ניתנת הזדמנות להתחדשות, מובן שנתינת ההזדמנות קודמת להתחדשות ורק לאחר שההתחדשות שלימה ו"עברו" את מעבר השנה אז ניתן לשמוח על השנה שעברה!
וכך התבאר שם שראש השנה אינו נקודת מעבר של רגע אחד בין השנה שעברה לשנה החדשה, אלא כל חודש תשרי הוא חודש המעבר. בעשור הראשון שבו, מציינים את עצם מעבר השנה ולכן נקרא כל העשור "ראש". בראשיתו נכנסים על ידי יום תרועה למצב המעבר ובסופו כשעדיין נמצאים בראש, קובעים יום כפרה. מאוחר יותר משצויין המעבר, באמצע החודש, חוגגים יום שמחה על שפע השנה שעברה [תוך ייחול לשנה החדשה] ואגב על כלל שפע השם לישראל.