סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.
כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע.


פעמים רבות נשמעה הטענה כי שני הפסוקים האחרונים בספר קהלת, אינם אלא תוספת מלאכותית, מאוחרת, שהוספה כדי "להכשיר" את ספר הפילוסופיה הזה.

האמנם יש רגלים כלשהם לטענה זו?

רק מי שמנמנם בכל קריאת קהלת, ומתעורר רק בשל קריאתו החוזרת של הקהל ולו את הפסוק-שלפני-האחרון, יכול לחשוב כי סוף ספר קהלת אינו אלא תוספת מאוחרת. הרי הרעיון המובע בו, שזור כחוט השני לאורכו של כל הספר, בדרך שאם מישהו הוסיפו לאחר כתיבת הספר, הרי כתב את הספר מחדש, עד כדי כך שאיננו "הקודם".
ואם זהו הספר "החדש" , הרי שאין הפסוקים האחרונים תוספת, אלא סיכום כל קודמיהם.

מבנה ספר קהלת:


פתיחה
פרק א', פסוקים א'-יא' .
בפתיחה, מציג קהלת את תפיסתו העוברת לאורך כל הספר. הכל הבל, בני האדם ומעשיהם, חולפים ונשכחים.

חלק ראשון: הצגת המחבר ומעשיו
פרק א' יב' – סוף פרק ב':
תאור מעשיו של המלך. חיפושיו אחר משמעות בתענוגות, ברכוש או בחכמה. וסיכומו את חלק זה, הוא כך:

"אֵין-טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְהֶרְאָה אֶת-נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ; גַּם-זֹה רָאִיתִי אָנִי, כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא. ב,כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ, חוּץ מִמֶּנִּי. ב,כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה; וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס, לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים--גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ."


(כל הציטוטים כאן הועתקו מתוך אתר מכון ממרא, עמכם הסליחה על הסרבול שבשיטת הפיסוק)


חלק שני: "לכל עת"
פרק ג', א-ח.

ואיך מסתיים חלק זה של "לכל עת" ? במלים הבאות:

"ג,ט מַה-יִּתְרוֹן, הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר, הוּא עָמֵל. ג,י רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם--לַעֲנוֹת בּוֹ. ג,יא אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת-הָעֹלָם, נָתַן בְּלִבָּם--מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים, מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף. ג,יב יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם--כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. ג,יג וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ--מַתַּת אֱלֹהִים, הִיא."


כדי לא ליגע, לא אמשיך, אך חלק זה ממשיך ביתר שאת בארגומנט לאותו הכיוון. האם יש צורך לציין כי "השחקן" המרכזי בפיתוח הטיעונים שם, הוא הקב"ה ?


חלק שלישי: מעשי האדם, חוסר תוחלתם
פרק ג', ח' – פרק ט', י' .

כללתי כאן כמה חלוקות משנה בכריכה אחת, מתוך עצלנות. חלק זה כולל פתגמים רבים, ניתוחים של התנהגות המין האנושי והעולם, ובכולם, כחוט השני, חוזרים רעיונותיו המרכזיים של קהלת: מעשיו של האדם לא משנים את העובדה כי יסיים את דרכו כמת, שדינו ודין מעשיו להשתכח, אין יתרון לחכם על הכסיל, או לאדם על הבהמה, וכו'.
גם כאן, שזור תפקידו של האל בחיי האדם, בדרך שאין להתירה מן האריג. למשל,

"ד,יז שְׁמֹר רגליך (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ, מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח: כִּי-אֵינָם יוֹדְעִים, לַעֲשׂוֹת רָע. ה,א אַל-תְּבַהֵל עַל-פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל-יְמַהֵר, לְהוֹצִיא דָבָר--לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים. ... ה,ה אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ, לַחֲטִיא אֶת-בְּשָׂרֶךָ, וְאַל-תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, כִּי שְׁגָגָה הִיא: לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל-קוֹלֶךָ, וְחִבֵּל אֶת-מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. ה,ו כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים, וּדְבָרִים הַרְבֵּה: כִּי אֶת-הָאֱלֹהִים, יְרָא."

או כגון: " ז,יד בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה; גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹהִים, עַל-דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו, מְאוּמָה. "


או: " ח,יב אֲשֶׁר חֹטֶא, עֹשֶׂה רָע מְאַת--וּמַאֲרִיךְ לוֹ: כִּי, גַּם-יוֹדֵעַ אָנִי, אֲשֶׁר יִהְיֶה-טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. ח,יג וְטוֹב לֹא-יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא-יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל--אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא, מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים."

ורבים-רבים נוספים שם, ואין צורך לפרטם ולפורטם.


חלק רביעי: ניתוח מה שראה קהלת, והוא ראה הכל
פרק ט', יא – יא', ח'
גם כאן, פתגמים וניתוח העולם והאדם.


חלק רביעי: קץ האדם
פרק יא', ט – יב', ח'

חלק זה פותח בעצה ובאזהרה:

" יא,ט שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. יא,י וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ: כִּי-הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת, הָבֶל. יב,א וּזְכֹר, אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ: עַד אֲשֶׁר לֹא-יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין-לִי בָהֶם חֵפֶץ."


תאור גוויעתו של הגוף בן החלוף, פיוטי ומדכא. נראה כתאור שמטרתו להלום בקורא ולא להניח לו להדחיק כי "ימי הרעה" , אלו אשר אין בהם חפץ, יגיעו, וכשם שודאי כי יש זקנה ומוות, כך ודאי כי "על כל אלה יביאך ה' במשפט" .

המוות בטוח, הגוף יתפרק למרכיביו, והנשמה, תשוב אל בוראה. " יב,ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ."


חלק חמישי: סיכום
פרק יב', ט' - הסוף

כאן מסכם קהלת את דבריו, כפי שפתח והרחיב בהמשך.
ומהו אותו סיכום זה?

כל מעשי האדם הבל, ואין לו אלא לירא את ה', וללכת בדרכיו.

סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.
כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע.